הנזק הרב של הפיתוחים מוסתר מהעין בתחילת הדרך ומודחק בסופה – כפי שנראה בתסריט שלהלן:
-
שלב ראשון של הפרויקט: ניתוח מצב קיים וסקר משתמשים בו כל משתמש יציג את דרישותיו מהמערכת.
-
שלב שני: דוח הפערים המזיק – רשימה ארוכה של נושאים שיש לפתח בכדי "להתאים את המערכת לדרישות המשתמשים".
-
שלב שלישי: אישור וביצוע הפיתוחים – ההוצאה לפועל של גזר הדין.
-
שלב רביעי: יישום המערכת על פיתוחיה.
-
שלב חמישי: עלייה לאוויר.
-
שלב שישי: גילוי האמת המרה בטווח הקצר– חלק מהפונקציונאליות של המערכת חסומה לשימוש בגלל פיתוחים, תהליכי העבודה אינם זורמים ואינם מנוטרים, איכות הנתונים ירודה וכך גם הדוחות.
-
שלב שביעי גילוי האמת המרה בטווח הארוך: אין אפשרות ליהנות מפיתוחים חדשים של בית התוכנה, קשה לקבל תמיכה ואי אפשר להתנתק מחברת היישום!
-
שלב שמיני: הריב – חילופי האשמות בין הלקוח ובין הגוף המיישם, שבסיום ידו של הגוף המיישם על העליונה היות והוא ביצע "רק את מה שהמשתמשים ביקשו וההנהלה אישרה".
-
שלב שמיני – דיסוננס קוגניטיבי: הלקוח הבין שאין טעם להלחם ומבצע אידיאליזציה מדומה של המצב הקיים.
ניהול פרויקט ללא פיתוחים קשה שבעתיים היות ויש לדרוש מהמשתמשים ללמוד לעומק מנגנונים חדשים. קל בהרבה לשבת ולהכתיב את רצונותיך מאשר להתעמק במודול חדש. הפערים האמיתיים שיש לטפל בהם בסופו של תהליך נכון הם הפערים שבין יכולות המערכת (לאחר שמוצו כל הטריקים היישומיים והשימוש בפרמטרים השונים) לבין המציאות האובייקטיבית (לא זו מנקודת מבטו של משתמש זה או אחר). וגם בפערים אלה מומלץ לטפל ע"י דרישה מבית התוכנה לפתח מנגנונים אשר יופצו לכלל הלקוחות ולא ע"י פיתוחים מקומיים.
ככל שנלמד מהמערכת שבחרנו יותר וככל שננסה "ללמד" אותה פחות, כך נהנה יותר מיישום יעיל ומועיל וממערכת שתשרת אותנו ותתפתח שנים רבות.
כתב: עמית גורן
amit@goren-ltd.co.il